המיצב של ג'וזיאן ונונו מכניס אותנו למרחב הפרטי של האמנית. במיצב מדמה דמות  לבושה בשמלת כלה, רשומה בעיפרון על בד והפנים לא מגלות לנו את זהותה של הדמות המצוירת על הבד, שהופך למעין שמלת כלה. הוידאו מראה פעולה סזיפית חסרת תכלית של האמנית גוזרת נייר כמו דוגמאות הלקוחות ממגזין בורדא, כשסאונד הגזירה מהדהד בחלל.

ונונו ביצירתה נשענת על צילום, הצילום הוא המוצא, אבל ונונו מודעת למגבלותיו. הצילום מקפיא רגע שהוא רק פרט מזיכרון או רסיס של נרטיב. אבל הקיפאון הממית מחולל הד סמוי של זיכרון . מהו אותו זיכרון שנדבק לצילום? תצלום של הוריה של ונונו נמצא במקרה אצל משפחתה והוגדל. על התצלום מבצעת האמנית פעולת שיחזור, היא גוזרת תגזירי פיגורה של הוריה בנייר פרגמנט ומכסה את התמונה בשכבות של תגזירים . השכבות הופכות לרוח רפאים של הזיכרון של אותו רגע שהונצח בתצלום. ונונו למעשה, בונה זיכרון על סמך החוויה הפרטית והאישית שלה, כיוון שלא נכחה ברגע המצולם. תנועת המגזרות מעצימה את הדהודו של הזיכרון שעבר רקונסטרוקציה. הצילום תמיד יעביר תחושה של הרגע שהוחמץ ויאפיל על הזיכרון המצומצם. כמו בפעולת הגזירה הסיזיפית בווידאו, כך גם יצירת מגזרות חוזרת ונשנית שחופפות להוריה המופיעים בתצלום כדי לשחזר או לעשות שיקום לזיכרון, נותרת לבסוף חסרת אונים. אותו חוסר אונים מול אירוע שהתרחש בעבר ונותר ממנו זיכרון דהוי.

"הפעם הראשונה שראיתי את הצילום הייתה בביקור אצל דודה שלי במרכז הארץ.

מיד יכולתי לזהות שהוא מתקופה שלא יכולתי להכיר.

הם עמדו צמודים אחד לשני כאילו מצייתים לדרישת הצלם שדאג לפריים מוצלח.

הפנים שלהם פונות לכיוון המצלמה, הידיים משוחררות לאורך הגוף.

היא קצת עוצמת את העיניים בגלל השמש המסנוורת.

הוא מסתכל ללא רגשות אל המצלמה.

הם לא מחייכים.

אולי היא לא רצתה להצטלם.

ההורים שלי.

הצילום הוא חומר גלם שסביבו נבנות העבודות שלי. בשנים האחרונות אני משתמשת בצילומים מתוך האלבום המשפחתי.

"שמלת הכלה" הוא ניסיון לשחזר את הרגע שקפא בתמונה.

לאימי לא היתה שמלת כלה.

אני גוזרת את השמלה לטקס."

לראיון עם ג'וזיאן ונונו>>

שיח גלריה 3.9.2022 בשעה 13:00

שיח גלריה בתערוכה "שמלת הכלה"