אגד פרחי בר וחרקים בארץ ישראל הוא מגדיר פרחים וחרקים. פרי מסע מרתק של האמן אליעזר זוננשיין בנבכי הטבע על סודותיו וקסמיו. המגדיר פורש לנו  יקום של פלאות, רוחש וסימביוטי שמשיק להוויה שלנו. לעתים הוא גם מטפורי ומקביל להתנהלות של בן אנוש. האמנות היא שדה של דגמי-על. פרדיגמה חדשה מפנה מקום לקודמתה,  בכך היא דומה לתהליכים של מהפכות מדעיות. כך גם הגדרת האמנות משתנה ומרחיבה את גבולותיה על פי שרשרת דגמי-על, אשר נבנים ונהרסים ובמקומם צומחים חדשים. האמן יוזף בוייס  בפרויקט שלו "פיסול חברתי" הצביע על מאפיינים מקבילים בין "חברת הדבורים" ודפוסי התנהלותם, לבין מבנה של החברה האנושית. אמנים רבים משתמשים במתודות המתחילות מהיבט אישי אינטואיטיבי וקשרים מגוונים לפרויקט אמנותי ומשם אופי העבודה נושא מאפיינים של מחקר. תופעה זו מכניסה את הגדרת האמן  ואפיון הפעילות שלו לכותרות מהסוג של האמן  כאנתרופולוג (סופי קאל), האמן כסורק של תרבות (חיים סטיינבך), האמן כשמאן (יוזף בויס), האמן כפילוסוף (יוזף קוסות). אלא שהאמן בהבדל מהותי מהמדען החוקר, יצירתו נושאת מושא אלגורי עם התבוננות בכלים של אמן ובימינו במדיות עם פרספקטיבת מעמקים, אפשרויות הייצוג משוכללות.

אליעזר זוננשיין  אמן, צייר ופסל משיר מבט אל הטבע ויוצא למסע של התבוננות, למידה והכרת הסביבה בה הוא חי ויוצר.  במהלך של ארבע שנים הוא יוצר מגדיר אישי לפרחי הבר וחרקי הארץ. ההתפעמות מהטבע לרגליו ולזווית עינו יצרה אצלו את התשוקה להטביע את הדימוי הוויזואלי של ממלכת הפרחים והחרקים במגדיר עטור קומפוזיציות של צירופים ופירוקים. דימויים ויזואליים אטרקטיביים מעוררי תשוקה בצופה, לחזור ולהתבונן בטבע שבסביבתו. המגדיר מלווה בסיפורים, בתובנות  אישיות ומערכת אסוציאציות ללא האינטרפרטציה המדעית. תהליך ההתבוננות בטבע כרך אליו את פעולת הציור. אליעזר, אמן אוטודידקט, יצר בתחילת דרכו המתפרצת לתוך סצנת האמנות המקומית והבינלאומית, "מיצבים" של ציור ופיסול. בעבודה על המגדיר, הוא פונה אל הפנימיות של האמן שבו וחוזר אל האמצעי הבסיסי של הייצוג, אל הציור. הוא מלמד את עצמו לצייר דרך אותה התבוננות בטבע, מבט ישיר ללא מתווכים. אליעזר יצר שני אגדים, אחד בליווי טקסט והשני- קומפוזיציות מורכבות ורבגוניות מפירוק וצירופי אברים של חרקים ופרחי בר ארץ ישראליים. לקומפוזיציות הפרחים והחרקים יש חזות של  ייצוג כמעט בארוקי.

אליעזר זוננשיין פרץ בסערה בדרכו המיוחדת אל מקדש הכתרת הקנונים של האמנות הישראלי, אל מוזיאון תל-אביב. משם דרכו נסללה לביאנלה של ונציה ולמרכזי אמנות בינלאומיים. הוא בחר באסטרטגיה של החדרת עבודותיו לתוך תערוכות במוזיאון תל-אביב באופן חתרני וללא רשות. לעבודות קרא: Channel  A" ", המרמז להסתכלות על עולם האמנות כעל ערוץ שמונע ומוזן בתסביך הרייטינג. העבודות כללו בקבוקים, רובים ואף העתק יציקת גבס של צואת האמן. הוא בחר בשלושה צבעים: שחור, לבן ואדום. שלושת צבעי היסוד של עיצוב, של הקונסטרוקטיביזם הרוסי ובכלל צבעים עם ניחוח מהפכני וחתרני. הוא אכן ערער על דרך ההתקבלות לפנתיאון האמנות. לבסוף דרכו צלחה ואכן הוזמן על ידי האוצרת אלן גנתון, להציג תערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב. הרובים גילמו את השילוש הביקורתי של האמן: טרור, אמנות וקפיטליזם. בכך שהשתמש ברובי צעצוע שבנה מאמצעים זולים וראשוניים היה סוג של קריצת עין לגיחוך. על הרובים היו סמלי חברות ענק כמו "נייק" "קוקה קולה"  ועוד מסמלי הקפיטליזם.

בפרויקט האגד של פרחי בר וחרקים משרטט אליעזר נתיב נוסף ביצירתו. הוא אינו נשבה בקסמי סגנון אמנותי ואינו מתחייב לקו אחיד וגם לא לסדרתיות, לכן שוב ושוב פורץ לו דרך חדשה להלך בה.