טל אורות בוגרת של המכון לאמנויות תל-חי, וזו לה תערוכת ביכורים ופסיעה ראשונה בשדה. שדה שתובע עמדה, משמעות ואולי מעט התרסה כלפי שפת האמנות השוקעת לשגרה בטוחה ושבעת נחת.

הציורים של טל אורות נולדו מתוך קונפליקט פנימי כן, עמוק ומתחבט. הנופים אליהם נשואות עיניה וחפצה במגע ממשי של כף רגליה נותרים כמראות של מרחבים לא מושגים, וכמושא להתבוננות מהורהרת. לראות ולא להלך בהם, להתבונן ולא לבוא בם. דומה למקרה משה על הר נבו נושא את עיניו לארץ המובטחת ואליה לא יבוא.

המבט העורג והמתבונן של טל אורות הינו מתוך ההתנחלות והיישוב עתניאל, השוכן בדרום הר חברון בין שתי הערים הפלסטיניות דהרייה ויטא. טל אורות גדלה בעתניאל ואל תוך הנופים וסביבתם אותם היא מציירת מתוך התבוננות בתמונות דיגיטליות של פלאפון ולא דרך התבוננות ישירה בתוך הנוף. המסנן הדיגיטלי הופך למסנן רגשי, מאפשר התבוננות מרוחקת, מהורהרת על מקום פיסי ומקומו הנפשי, שנתפס כנראות מיוצגת בציורי שמן על עץ.

טל אורות שואלת דרך הציור שאלות על "היותנו שם", על הדרך המטרידה שיש לה תפקיד פרקטי להוביל אותה לביתה אל בין הקירות הבטוחים של הבית, על המרחב שאמורה להכיר אותו דרך הרגליים ונותר מרחב התבוננות והיכרות דרך העיניים.

את "המרחב האסור" להגדרתה, טל אורות מנסחת בשפת הציור, על ידי פירוק הפרופורציות המקובלות של תמונת נוף, שני שליש מרחבי הנוף ושליש שמיים. היא מצמצמת את קו האופק ומרחיבה את שטח האדמה ולעתים מצמצמת את הנוף והמרחב ומרחיבה את גודל השמיים. הגדלת שטח השמיים בציור הוא המרחב הממשי ללא גבולות בו היא יכולה לגעת באמצעות המחשבה.