שלושה מעגלים צבעוניים מתנחשלים זה לתוך זה ומרכיבים את תערוכתה של רחל רבינוביץ. לקסיקון ממתקים, דוגמניות אנרכיסטיות של אופנת רחוב יפנית ופורטרט מעגל דיגיטלי של האמנית. המעגלים פותחים מרחבי  שיח מרובדים ומצטלבים. אחד המאפיינים  שלהם הוא ציר הזמן והמשך, משך זמן ההתבוננות של הצופה, שמתלכד עם משך זמן עשיית הציור, מין טאוטולוגיה של התבוננות. מעגל אחד פותח לנו חנות של התודעה, מדפים טעונים ממתקים. אינוונטר שמאחד ילדים, זיכרונות ועולם של מבוגרים, מהדהד להם מתוק עז בצבעוניותו והמר הוא הצד האחר שלו. המר הוא האלטר- אגו של המתוק, הוא נשלף כצל מרחף מעל נוכחותו של המתוק.

הציורים נוצרו בשנת 2003, שנה טעונה טרור וחגורות נפץ ורחל ציירה ממתקים, היא יצרה אינדקס של ממתקים. הציור נוצר מתהליך של התבוננות מחודדת ומרוכזת. התבוננות מול אובייקט פתייני, אובייקט של התענגות שמחולל תשוקה לדבר ומתפוגג כסימן של תודעה מסומנת. כל ממתק הופך למבט, מבט שמוחזר אלינו מן הציור ומסמן תהודה למפלטו של המר. הממתקים מצוירים בשפה של פופ ארט ובאופן שונה מהפופ ארט, הציורים שומרים על קנה מידה של הממתק בצורת הופעתו בגודלו הטבעי. הוופל והשוקולד ארוזים בעטיפות מהודרות מתייגות פנטזיה על זמן פנוי וכיפיות. הם נשאים של מטבעות לשון כמו: "פסק זמן", "מקופלת", ok"", "כיף כייף"- מושגים שנצרבו בארכיון של זיכרון קולקטיבי, של ילדות ונעורים משותפים. לכל ממתק נלווה זיכרון פרטי של הצופה המתבונן במראה של זיכרון. ללא ספק הם  יוצרים שדה סימולקרה של הבטחות מנחמות.

המעגל השני שזור במעגל הממתקים. רחל בונה, מלבישה, מעצבת ונוקטת יד חופשית פרומה מחוקים וכללים, בדיוק באותו אופן בה פועלת שפת אופנת הרחוב יפנית. לוליטות גותיות, לוליטות מתוקות כמו סוכריות, כאן הן מופיעות בקנה מידה דומה לבדים הקטנים של הממתקים. המנגה, שפת הקומיקס היפנית  שהייתה השראה לראז'וקו סטייל, המורכב גם הוא ממוטיבים מזרחיים ומערביים. אופנת הרחוב היפנית היא מקום של שחרור מהנוקשות של החברה היפנית וריחוף צבעוני על גלי הפנטזיה. קסם ופנטזיה מוקרנים מהממתקים והלוליטות עטופות בצבעוניות מרהיבה. בתערוכה הן נטענות במטען לוקאלי עם עגילים של מגן דוד. חבל דילוג או שוט סאדו-מאזו מסמן שתי מהויות סותרות. לוליטה אוחזת סכין נוטף נוזל אדום ספק מתוק ספק מר.

הציור של רחל נובע מהגוף וחוזר אל הגוף, הציור הוא גופני. במעגל השלישי רחל מפסלת בגוף שלה באמצעות מכחול. הגוף עובר טרנספורמציות, כשהמבנה בכל ציור מקיים מעגל היברידי בין גוף לסמרט-פון, מטען, כבלי חשמל ומקור הזנה, הגוף והסמרט-פון הופכים לגוף אחד לתא קליטה, חישה ותודעה.

כאשר מתחילים לקלף את נקודות ההשקה של המעגלים השלובים זה בזה כמו רצועת מביוס, כל ניסיון לפצל אותה  מייצר מעגל בתוך מעגל. מתוך מראות של סוכריות עטופות בקסם הצלופן או וופל השוקולד באריזתו המהודרת, מסתתר מבט אחר רחב זווית ציני וביקורתי על החברה הישראלית, שחלון הראווה שלה מצטמק למימד של "פיצוצייה" המשדרת כפלי משמעות. כשהמבט חוזר אל הממתק הבודד ואריזתו, מתהדק לו שיח על הגוף והכסות שלו. אותו רובד שיח נשזר לכסותן של הלוליטות. אריזות הממתקים ואריזות הגוף מעצימים אלה את האלה כשני אובייקטים של תשוקה. ארוטיקה, פתיינות והמראה המתעתע ולצד כל אלה סמוכים הזיוף והריקנות.

המפגש של המר והמתוק מבליח אירוניה דקת גזרה. האירוניה הופכת לאריזה המתעתעת של הריק שנצבע בצבעוניותו המפתה של הזיוף. כל שלושת גופי העבודות בתערוכה מסמנים היעדר מקום ספציפי. הדימויים נמצאים  בחלל הציורי של הבד הלבן. הלבן מדגיש את הניכור. היעדר מקום הוא גם כל מקום.

רחל מציירת מחולות של גוף, משוחברים עם סמרטפון. לא ברור מי מכוון את הקצב, מי מחולל ומתנחשל לקצבו של מי- האמנית לסמרטפון או להיפך. האמנית והסמרטפון מחזירים מבט לצופה, לעתים במבט ישיר, לפרקים במבט מוסח. האמנית לוקחת אותנו פעם אחת למחול האבסורד ובו זמנית מובילה אותנו למעבדה שמשחברת את הטכנולוגי עם הביולוגי. מפגש ההכלאה הזה מחזיר אותנו לסרט "הזבוב" של דויד קרוננברג מ-1985. במהלך ניסויו של סת בראנדל קורית תקלה והמחשב משחבר אותו עם זבוב  שהופיע באקראי. בעקבות התקלה דפוסי ההתנהגות של סת משתנים מיום ליום והוא נתקף בתאווה אובססיבית לממתקים.

רחל יוצרת הכלאה חזותית, המעלה שאלות קיומיות על זהות ועל יחסים המתקיימים ביננו לבין מערכות של סימולציה לצורות קיומיות חברתיות ותרבותיות.