ורדה יתום, פסלת שבחרה בחומר שבא מן האדמה וחוזר אליה כחומר מוליך בפיסול שלה. ממנו היא יוצרת הוויה שלמה ומורכבת. הפיסול מחובר להדי הסביבה הקיומית שלה. כמו ארכיאולוגית של מצבו הקיומי של האדם היא חושפת שכבה אחר שכבה והשכבות מרובדות כעומק יצירתה. מערכי דימויים  ענפים וטעוני משמעות בעבודותיה. אלה הם רק המעט מתוך סדרות ותקופות ביצירתה: לבבות מחוררים, מיכלי קבורה, מפתחות, דמויות אטומות ושקופות בו זמנית ודמויות אופייניות לשפתה הפיסולית. בורדה מפעמת אותה תשוקה של אמן, שחוצב את דמות האדם מן החומר, כדי שתתאים לתבנית מחשבתו. וכפי שפול קליי וז'אן דובופה יצרו בזמנו, כל אחד בדרכו, דמות שחפה מהמגבלות של הקלאסיקה. זו שזיקקה את הדמות לחזות מופתית ובכך הפחיתה את הממד האנושי החשוף. ולעומת הקלסיקה, הם ויצרו דמות אנושית "מעוותת".  לכאורה, נטולת חזות אסתטית ואידיאלית, כזו שתשקף את ההילה של בן האנוש בזמנם או להתקרב לדמות, שתשקף את רוח תקופתם. כך גם ורדה, בחיפושיה אחר דמות  ייצוגית יצרה דמות אופיינית לה. מקורות ההשראה באו מהארכיאולוגיה, מתהום הנשייה , מאותם מיכלי קבורה בדמות אדם. בבחירה במיכלים אלה היא מסמנת ומרמזת על הגוף כמיכל המכיל חיים ומוות בו זמנית. סוג של "ממנטו-מורי " ("זכור שתמות"- בלטינית).

היחס הדיאלקטי בין גוף למיכל עובר כחוט השני לאורך יצירתה. גוף האדם הופך לנשא של התגובה והחשיבה על המצב הקיומי המשתנה והשברירי, עם התמורות ושברון ערכיו. ורדה מגיבה ביצירתה להוויה הקרובה אליה, זו הקיבוצית ולזו שמחוצה לה. על רקע תודעה חדה ומפוקחת למתרחש בכל שדות הקיום האנושי, מתהווה יצירה רחבת היקף ומימד.

ורדה נוגעת בנושאים רבים: דת, פוליטיקה, אלימות ומעמד האישה בחברה. היא חוצה את גבולות החומר הבסיסי ביצירתה וכפסלת מנכסת חומרים חדשים ללקסיקון שלה ופותחת בפנינו עוד נתיב למחוזות חדשים ביצירתה. מבנה עבודתה בדרך-כלל מושתת על סדרות מוקפדות עם הגיון מודרניסטי. והנה בתערוכה הנוכחית "מיגון",  דווקא הסדרה "חוט אריאדנה" היא פרומה וכאוטית במבנה שלה. ונוצרת כאן מעין מיתולוגיה אישית, שופעת דימויים מתוך ארכיון דימויים פרטי עם זיקה  לאוניברסאלי. דימויי של נוצה, דימויי של סלילי חוט להט מתוך רכיבים המייצרים חום בתנור הפיסול שלה, דימוי של הילרי קלינטון מהדהד את צילו של העכשווי, צנרת מובילה דם כעורקי חיים, לב מחורר ועוד רבים הדימויים המסעפים את "חוט אריאדנה" . אותו "חוט" , שאמור לחלץ את תזיאוס מנפתולי המבוך משמש כאן כמטפורה של קו חיים. ונתווה  מזיכרון חוטי התפירה של אימה של ורדה, מרגעי ילדותה אל נתיבי מסעותיה. יצירה זו מעלה שאלות רבות ומותירה מרחב התבוננות פתוח. העבודה "חוט אריאדנה" נושאת סימני שאלה המוליכים אותנו במבוכי הפרשנות.

בתערוכה "מיגון" ישנם כמה גופי עבודות מתקופות שונות ביצירתה. השם "מיגון"  לתערוכה מוצאו מיחידות גיאומטריות שחורות. הן משמשות כיחידות מבחן לבדיקת יכולת מניעת חדירת כדורי ירי  דרכן. יחידות אלה, נותרות  עם צלקות ירי כגומות קטנות. מתוך פגעי הירי נוצרים פצעים בלוחות אלה. ומהמקום של הפצע נובט ניצן עורקים, שמחבר אליו לב מחורר. יחידות ירויות, כביכול צורה גיאומטרית מודרנית מופשטת נושאת ספרות, שמדרגות את עוצמת הבלימה של כדור ירי.

אלא, ששכבת המגן מותירה לב מחורר. מעין דיוקן של אמן בצלה של תעשייה משגשגת על הדי תנודות של מלחמות רחוקות וקרובות. או אלגוריה על מצבו של האדם  שנותר חשוף ללא מגן. היחידות מיגון אוצרות בתוכן את הדי הירי ותהודת השאלות על זהות האמן או האינדיבידואל בקיבוץ ובכלל.

קיר ארוך עם דיוקנאות של האמנית, נחתך על ידי שני פתחים המכניסים את הצופה לחלל. אל תוך שורת דיוקנאות בקני מידה משתנים לקראת נקודת ההיעלמות בפרספקטיבה. אותה נקודת מגוז, שם הכול נגוז, שם הכול חולף. העבודה נושאת מבע שקט וחד, על החיים החולפים כמו בנקודת מגוז של הפרספקטיבה. הקיר נושא דיוקנאות בסגנון של מסכות המוות שנעשו לצרכים שונים בתקופה שלא הייתה מצלמה. הדיוקנאות מסודרים לתוך מבנה דומה לגמלון של מקדש יווני, גמלון מסכות המוות.

אל מול מסכות המוות, ישנן דיוקנאות  של האמנית מאחורי מסכי זכוכית. כחיץ בין הצופה לדיוקן הזכוכית, המעממת את הנראות. ומרמזת על מקומה של האישה בחברה, שעדיין מציבה חסמים להתקבלותה כשווה לסקטור הגברי.

קיר המפתחות שואב את הצופה לאסוציאציות רבות. קנה המידה וקנון היחסים של פרופורציות הייצוג של המציאות, אשר היוו מכשיר בסיסי לתפיסת העולם ותיאורו בציור ובפיסול ברנסאנס, משמש בעבודותיה לחדד את הפער בין דילמות של פרופורציה אידיאלית, לדילמות קיומיות בין בני-אנוש. בכל התחומים מכלכלה, דת, מדינה וכלה במגדר.

"ביצי גוליבר" מדגימים דילמה זו. "גוליבר " שנקלע למלחמה בין ממלכת ליליפוט לממלכת בלופסקו. כמה מפתיעה סיבת המלחמה. סיבה לכאורה אבסורדית, אבל כנראה היא יסוד ומניע במרב מלחמות בני אנוש. אותה מלחמה ניטשה על דילמת חיתוך קליפתה של ביצה מבושלת, האם מהצד החד, או הקהה? הביצים בתערוכה מתבקעות לשניים ו"האדם הוויטרובי" של לאונרדו דה-וינצ'י נחשף. אותו אייקון של הפרופורציות מבליט את אובדן הפרופורציות.

לוחות אלומיניום כסופות ואילמות כמו ציור בוהק, אך עם סימני ירי מתוך החורים נובטים עורקי חיים מוליכי אנרגיה.

התערוכה נסגרת בעבודה משותפת שלה עם אחותה חיה: "משחקי ילדות", כדים שופכים תכולת זיכרונות. כפתורים כהד לאם תופרת, משחק ילדות עם שבלולים. וציור טמפרה של חיה שנגזר לקונוסים בהם מכרו פעם ממתקים ומה לא. בקונוסים מצוירים דיוקנאות המשפחה. כאן מתחיל החוט והולך אל החוט הכאוטי של אריאדנה. כאן נפתח נתיב  ססגוני ביצירתה של ורדה עם אופק מסקרן.