החמור הוא הדימוי האולטימטיבי של אשרף. נוצר מדיוקנו ותפיסתו את הווייתו כאמן פלסטיני.

החמור הוא נשא של כל הרעיונות, המחשבות והשאלות הנוגעות לנרטיב הפלסטיני ולנרטיב האמן הפלסטיני בתוך החברה הישראלית. הבחירה באימוץ מודע של דמות החמור כמקבילה וחופפת לדמות האמן, היא נשיאת אות קין מודעת שיש עמה התרסה כלפי החברה הישראלית החרדה ביחס לאחר. החמור כבר בן 20 ובמשך שנים אלו נשא בכל המסעות המטפוריים את משא השאלות, רגעי הכאב, ההתלבטות והקונפליקטים הנשקפים מעיניו של האמן.

בדרך כלל, השימוש היומיומי במילה חמור, מופנה להפחתה והבעת זלזול באישיות של מי שאמירה זו מכוונת אליו. אשרף בוחר באופן נועז לשאת את קונפליקט האחר בדמות החמור, "אני החמור". הוא נושא את הנלעגות כלפי החמור בנשימה אחת עם האחרות שלו. החמור הופך לדיוקן עצמי, לדימויי של צללית ולבסוף לאייקון טוטאלי מזוהה עמו, דיוקן האמן כחמור.

בראשית יצר דימויי חמור מוטבעים על ניירות קטנים כחותמות של חמורים, כמו חותמת בתעודת הזהות. אקט החתימה הדגיש את הזהות הטוטלית של החמור, שקיבל עליו. מכאן והלאה מתחיל מסע החניכה שלו עם החמור. החמור נלווה לאמן במסע השאלות הנוקבות על זהותו, על מקומו של הערבי בחברה הישראלית והעמדתו של נרטיב מודחק אחד מול הנרטיב החזק והדומיננטי. על הכול נסוכה נימה, פעמים סרקסטית ולפרקים אירונית עד כאב. האירוניה, כנראה מאפשרת קיום שפוי. יש טעם, לאזכר כאן את אמירתה של לואי בורזואה על האמנות: האמנות מאפשרת לי להישאר שפויה (ציטוט חופשי).

דמות החמור הסכמטי יישא על גבו אינספור דימויים נלווים. החמור עם אדוארד סעיד האינטלקטואל והפילוסוף הפלסטיני, אבי התיאוריה הפוסט-קולוניאליסטית. החמור עם בנימין זאב הרצל, אבי החזון הציוני. החמור עם דימוי הצבר. לקסיקון דימויים מצטבר עם הזמן והחמור מלווה אותם בעיקשות.

התערוכה "לימון כבוש" מורכבת משלושה גופי עבודה. עבודה הבנויה מפירמידת חמורים נושאים דימוי של לימון על ענף. בבסיס הפירמידה המושג הארץ. "הארץ" נושא כפל משמעות, את הפונט של עיתון הארץ ושאלה לעניין השייכות לארץ. העבודה השניה היא אפוס ויזואלי של מסע ארוך, ספק מרצון ספק מכפייה. מין ערב רב של דימויים דחוסים. דחיסות של הקיום. אל תוך המסע הזה מוטלים שני נרטיבים: הישראלי והפלסטיני. כאילו הושלכו אל סלע המציאות. העבודה הזו היא פרספקטיבה רחבה על המצב כיום. היא מוליכה את הצופה בסבך של דימויים. כל דימוי הפך כבר מזמן לסמל ונטען במשמעות, כמו למשל: "48", תו-תקן , דוד בן-גוריון בעמידת ראש על חוף הים של ת"א, סימן ה-V של ערפאת. אשרף מאמץ כל דימוי שאפשר לגלגל עליו משמעות כפולה ביחס לזהותו. פירמידת החמורים נושאי הלימונים הינה גם פירמידת הירארכיה במרחב החברתי. חמור קליגרפי, נבנה ממילות השיר של סמיח אל-קאסם. האפוס הוויזואלי של מסע החמורים מרובד שכבות. שכבה על שכבה, אחת מכסה על האחרת, וכמו אחת רוצה למחוק את האחרת. המסע האפי הוא המבט של אשרף על המצב הקיומי של האחר במציאות הנוכחית.