אלי קופלביץ לוקח אותנו למסעות ולמפגשים מדומיינים ואינסופיים. יש תחושה שהוא לא נח לרגע וכך גם המכחול שלו. כל יום נוצר ציור וכל יום הוא מסע אחר בזמן. המיידיות של הציור כפופה למיידיות של המחשבה ומצייתת לה באירוניה קלילה. למסעותיו מתלווים המטאטא, השועל ומסוק הקוברה. צירוף אירוני על שכבה תרבותית של השילוש הקדוש הידוע והוא: האב, הבן ורוח הקודש. המטאטא הוא פורטרט של פועל במרכולית או סתם מקל להטוטים, השועל בסטאטוס החכם והערמומי שמתבונן מהצד כעד לכל התרחשות. והקוברה היא זיכרון צורב וניצרב מסמלי מלחמת יום הכיפורים. קופלביץ מתחפש ובודה זהויות. פעם מתחפש למלאך המוות המניף חרמש על גלגל אופן מחובר לשרפרף של מרסל דושאן, ופעם עוטה על פניו  מסכה של כדור-סל מעבודה של ג'ף קונס. הוא צולל כאמודאי לתוך אקווריום הכדורים של ג'ף קונס ובמבט סהרורי מביט בנו מעברה השני של "הזכוכית הגדולה" של דושאן. בין מכונת הרווקים והכלה. קופלביץ מציץ מאחורי הציור בין החתכים שחתך לוציו פונטנה ומה שהוא רואה בין החרכים את מדבר אריזונה עם הקקטוסים הענקיים.

הציורים נעשים מהתבוננות  ממושכת במסך סמארטפון צר מידות ונזירי. בציוריו מתקיימים מפגשים ושיחות עם אמנים, זמרי רוק, תיאורטיקנים ופוקדי המרכולית בקיבוצו, דפנה. השיחות מומצאות, לעתים משתמש באמירות של האמנים עצמם, או הקשרים מתוך שפתם ומתוך מערך אסוציאטיבי מכוון, מתריס וטעון משמעויות כפולות ורבי הפכים. הוא  מביים את האמנים בפעולות שקשורות ולא קשורות ליצירתם. הצל של היצירה הוא תמיד פוטנציאל הסחירות של היצירה. הציורים תמיד יכילו ייצוג של חברה שמגלגלת מיליונים, חברת קפיטל של ראווה.

הדמויות הבדויות מתחלפות ומשתנות. מקל המטאטא הופך למקום הצליבה. דמות האמן כמוקיון עובר דרך מסלול פעלולים בין תקופות ויצירות אמנות, שהפכו ליצירות מופת המשמשות אמנים רבים לשיח ציטוטים. בחלק מהסצנות שבונה קופלביץ הוא לרוב יופיע עם הילה על הראש, כמו בקולנוע או  כמו ישו הנצלב. מגוון רחב של הילות משתנות בהתאם לאירוניה ולשנינות, הילת כרובית, הילת מסוק קוברה. הכול מונמך לדרגת אפס של הקיום. לסביבת הקיום של רעש מסוקים, לאיום הקיומי, המטאטא מהמרכולית והשועל, בני השיח ומחזות האבסורד שהאמן יוצר. הציור של קופלביץ מצמית את מה שנחשב לאייקוני, לקיום היום יומי. אל הפשטות ואל ההבל של הקיום. והיכן אותה הילה? כנראה נושבת עם הרוח.