נס בונה תמונות לתוך מסגרת מוגדרת של סדרות. התמונות מבוימות. הן לא רגע חולף ולא תיעוד של פיסת מציאות.
הסדרה מבנה את התמונות לתחום, שחומק מהמשגתן כקרובות לצילום התיעודי או לצילום החטף, שמדמים רגע.
נס בוחר בשפת הקולנוע על כל מרכיביו כדי לבנות תמונה. מעין סטיל, שלקוח מתוך סרט, אלא שהסרט הזה הוא
הנרטיב אותו ממחיז נס בתמונותיו לרגע אחד שמכנס בתוכו מרחב של משמעויות.
התהליך מורכב מכתיבת תסריט, מבחירת שחקנים או כאלה שנענים להודעה בעיתון, או שנבחרו על פי מראה מתאים
לדמות בה מעוניין נס. אתר הצילומים נבחר בהתאם לנושא. הלבוש של השחקנים, התאורה והאיפור. בסט, מתקיימות
חזרות עם השחקנים על הבעות, תנועות, מחוות וקול.
כל אלה מסונכרנים לרגע אחד בודד, שצריך לשאת את הקונפליקט בתוך אותו סטיל לסרט, שאיננו. תמונה אחת אוצרת
בתוכה את הנושא המרכזי ביצירתו של נס: מהי אותה זהות של ישראליות וגבריות, ומהו המקום התרבותי והחברתי בו
נבנית ומתפרקת אותה זהות. לנושא זה מתלווה טיפול חד במיתוסים, במיליטנטיות ובמרומז בסוגיית הכיבוש. הדמויות
מקפלות בתוכן את אותה אנושיות,שנוטע נס בפני הדמויות ובמבטן. עמנואל לוינס ב”אתיקה והאינסופי, שח:”…הפנים
הן משמעות, משמעות ללא הקשר. כוונתי לומר, שהאחר, ביושר פניו, אינו דמות בתוך הקשר…”
חמש סדרות יצר נס במהלך השנים: חיילים 1994-2000 , נערים 2000 , אסירים 2003 , סיפורי התנ”ך 2003-06 והכפר
2012.
בתערוכה כאן ועכשיו נבנה סוג של נרטיב, שמפגיש בין תמונות מתוך שלוש סדרות של נס לבין ציורים מאוסף משה
וטובה בר-דוד. המפגש מנסה לשקף את ה”כאן” המצוי באוסף בר-דוד ואת הסוגיות העכשוויות, שמשרטט נס בקפידה.
שתי צורות מבט, זה של נס על המציאות העכשווית והמבט של ציירי דור התהוות המדינה מיצירות האוסף.
התערוכה בנויה מצמדים של תמונה וציור ולעתים ממבנה של שלוש תמונות יחד. מבנה הדיפטיך המשודך- “שם חם
ויפת” של אבל פן לצד תמונה של נס “מגלשה בוערת”. המכנה המשותף הוא ייצוג של המזרחיות. אבל פן ראה בפני
המזרחים תושבי הארץ השתקפות של אבותיה הקדומים של הארץ. ולכן עור פניהם של שם, חם ויפת בפסטליות כהה.
חם במרכז הציור בין שני הבנים חושף את שיניו עם חיוך, שמסגיר סוד. הרגע בו חזה באביו נוח הערום בשכרותו. אבל
פן מצייר את שלוש הדמויות על רקע צהוב של שמש ואור הארץ הצורבים, תלושי מקום צפים בחלל צהוב. מתוך הצהוב
המדברי מבליחים אשכולות ענבים וענפי גפן מצוירים ומרומזים, כדי לאזכר את הרגע בו חזו הבנים בנוח שיכור וערום.
נס מתבונן מבעד למסנן של הרחקה בזמן, בעיניים של סיפורי המיתולוגיה היוונית אל נעורים בעיירת פיתוח. שלושה
נערים פניהם משרטטות זהות של אתניות מזרחית, עומדים מול מגלשה בוערת במגרש המשחקים. מעין מראה,
שמסמנת קורבן של נעורים. מתוך המגלשה ניבטת דמות דרקונית מבשרת בשורה, כמו סוג של אורקל מבצבצת מתוך
הלהבות. והנער היחף פונה לחברו במבט שואל להבין את פשר החיזיון. הדקל מחזיר הד צורני לפטריית העשן השחור.
הצלליות של הנערים מתלכדות ומתאחדות עם צללית המגלשה כמו גורל נעורים נכרך בכיליונה של המגלשה. ברקע
מרמז נס על גיאומטריית גורל ידועה מראש, זו שסומנה על ידי ארכיטקטורה של הגריד המודרני לכל אחד משבצת זהה,
גורל זהה.
עיצובה של הדרמה וההילה ההומו-ארוטית מתקבלת באמצעות תאורה מלאכותית של פרוג’קטור, תאורה טבעית
לפנות ערב ולהבות המגלשה. וכדי להשלים את הקומפוזיציה באחת הדירות בשליש העליון של התמונה מופיע ריבוע
אור צהוב. נס מבליט את הצוואר של אחד הנערים ואת זרועו וחצי פניו של הנער היחף וצדודית פני הנער, שמשיר מבט
אל הלהבות אל דמות גרוטסקית הניבטת ממגלשת הלהבות. והמבטים של השניים מצפינים דילמה, מצפינים טרגדיה.
את הדרמה הברוקית והסטרוקטורה המיתית מנמיכים בהינף משיכת מכחול, קו דודי-השמש ונוף אנטנות מצולבים.
והנער – מתלטפות רגליו בצחיחות החול של העיירה. וכתמי הצמחייה הדלילה משרטטים תבנית נוף חברתית.
נס בוחר במבנה של איקונוגרפיה או מערכות סימול תרבותיות, כדי לנסח את העכשווי. העבר האמנותי מאפשר
להתבונן כאן ועכשיו. הנרטיב של מציאות שטופה הומלסים עקורים מביתם וזרים בארצם. מצטלבים עם נרטיב סיפורי
התנ”ך: הגר, שגורשה ע”י שרה, יוסף שנמכר לישמעאלים, איוב מאבד את כל רכושו וילדיו, עשיו מאבד את הבכורה
ליעקב.
נס לכאורה משחזר נרטיב מוכר ומרוחק, את סיפורי התנ”ך. לצורך זה הוא בוחר את רגעי השפל של הדמויות התנ”כיות.
הדמויות האלה, נבנות מעורן של דמויות נטועות במציאות החברתית הישראלית העכשווית. הן עוטות את עורן וגורלן
גם יחד. הסצנות מתרחשות ונבנות בסביבה עירונית, בתל-אביב. עיר שלא חסה על אנשי השוליים שלה.
בסדרת החיילים, העיסוק בגוף הגברי ובסוגיות של זהות, נבחנת דווקא בשדה בו הזהות נעלמת לתוך שפת קודים של
מסגרת צבאית. המדים, הדסקית המספר האישי. שם נמחקת הזהות ונותר הגוף.
והגוף נושא שדה של מסמנים. החייל בהופעתו נושא את הדהוד הנעורים ומקפל את בשורת האובדן. על רקע תובנות
אלה מחזיר אותנו נס, בתמונה של “מחיאת כף אחת” למפגש שבין האמנות לחיים. החייל הגידם הוא טורסו קלאסי, אבל
בו זמנית גורל עצוב.
תמונותיו של נס לוקחים אותנו הלוך ושוב בזמן, בין עבר להווה והתראה לעתיד. צילום מבוים, שנשען על תודעה
קולקטיבית של צילום תיעודי. בין העמדה של סט קולנועי להעמדה של ניצבים בציור של הברוק. בין תמונה, שנשענת
על פיסול מהפופ-ארט האמריקאי להומלס משוחזר. מרחב של היפוכים והטענה של משמעויות. הצילום המבוים נשען
על רשת מסננים של אמנות, תרבות ופוליטיקה. אמנות הגוף, הפוליטיקה של הגוף והשיחים המורכבים שלהם.
הדרך בה בוחר נס האמן, להתבונן באמצעות העבר בהווה, היא אולי האפשרות היחידה להכלת המציאות בה אנו חיים.