ורד שילוני ילידת פתח תקווה, 1983, בוגרת בית הספר לאמנות שנקר. השתתפה בתערוכות קבוצתיות ותערוכת יחיד .

בתערוכה הנוכחית שילוני מקיימת דיאלוג עם אמנים ויצירותיהם מתוך אוסף המוזיאון. קבוצה גדולה של אמנים שהיו חלק מהסצנה האירופאית והיו מקושרים לקבוצות: "הפרש הכחול" ו"הגשר". שילוני עוסקת בנושאים של ניידות, הגירה ומסע מטפורי אל מחוזות של משאת נפש, בבחינת "לתפוס אמריקה" כמו לאחוז בחלום.

שילוני מתבוננת באוסף ובוחרת עבודות שמסמנות מסע, נדידה, הליכה במדבר וגשרים כדימויים מחברים בין מצבי מעבר. הציור של שילוני מעלה שאלות על מושג של שייכות ויציבות לעומת ארעיות. כמו כן על הקשר למקום לעומת בחירת מקום אחר כאופציה להקים בו בית חדש. על רקע ההגירה העכשווית של הדור הצעיר לברלין ולמחוזות אחרים  ובעקבות ההגירה והפליטות בעולם. אמריקה מתפקדת בתערוכה כמראה של אירופה ואירופה משתקפת בה.

שילוני מציירת על בדים חופשיים ממתיחה על מסגרת עץ, ומעבה את פני השטח של הציור בחומרים אורגניים עד לרמה של נוכחות חומרית כך שהבדים הגזורים בפורמטים משתנים, הופכים לאובייקטים, או יריעות קשות כבדות ומעובות. חלק מהבדים מעובדים לרמה של נראות קלילה ואוורירית.

הבחירה המודעת בעבודות שרובן גרפיות ורישומים מתוך אוסף המוזאון, מוצאת לה הד בשפת הציור שלה והבולט שבה הוא נוכחותו של הרישום. הרקע של הציורים לרוב אחיד בשכבה צבעונית שלו ועליו מצויר הדימוי בשפת רישום קווית, מעין רישום מתפורר כמו במקרה של הציור "גלזגו". העיר מצוירת בצהוב על רקע כחלחל ונזילות שקופות של אפור צהבהב זולגים כלפי מטה.  כך בציור "הבית" וכך גם בציור "רכבת באוהיו", פני השטח של הציור הגבשושיים מפוררים את הקוויות של הרישום. "אשתר" אלת הפריון, היא צללית של דימוי  לבן אפרפר על רקע של חשכה, מתכתבת עם תיאטרון הצלליות היפני של רוברט גנין. דמות של יפני אוחז בתרנגול וברקע צלליות. הציור של גנין נעשה בסגנון האופייני  לפוביזם, הציור הפראי והפרימיטיבי עם קריצה לסגנון של פול גוגן.

התיאטרון והקולנוע הם מחוזות מטאפוריים שנוכחים בתערוכה של שילוני והם מרחבי ההשתנות, אתרים  שהמציאות נחשפת בהן במערומיה וגם מקום משכנה של הפנטזיה. הציור "מאחורי הקלעים" של שילוני הינו הד לליתוגרפיות של מירון סימה בהן מופיעה חנה רובינא בדמות הכלה לאה במחזה "הדיבוק" של ש. אנ-סקי. "גשר ברוקלין" בשלוש ורסיות של שילוני משוחחים עם גשר בפריס של ווילהלם ווכטל. אמריקה לצד אירופה. במשולש הסוסים בתערוכה מופיעים מקס ליברמן ברישום דיו המתאר משחקי פולו, ראובן רובין ברישום דיו של גבר ערבי מאלף סוס ובציור של שילוני סוסה מצוירת על בד כשכתם אדום של דם מכסה חלק מפניה. השילוש הזה מסמן דימויים של שליטה, סטטוס ופציעה. הדיאלוג בין עבודותיה של שילוני לבין עבודות מתוך האוסף מאפשר התבוננות דיאלקטית על הבדלים בתיאור של מקומות בשפות ציור רבגוניות, על הבדלים שבין תקופות וזמנים שונים, על אירועים באירופה לעומת אירועים באמריקה. השריפה הכתומה בקליפורניה לצד השלג הלבן והדוב החום בציור של אבל פן. הקשת הצבעונית של שילוני המעלה באוב זמנים אחרים באמריקה תקופת השפל של שנות ה-30, של ניידות הגירה וחיפוש אחר מקום להתפרנס בו. הצמד המיתולוגי בוני פרקר וקלייד בארו, שסימן יותר מכל אותן שנים קשות באמריקה והפך לסרט קולנוע, מזוקק כאן לדימוי של קשת צבעונית על רקע שחור ואפל.

התערוכה מעבירה את הצופה בתוך מסע מרובד בין קולנוע לתיאטרון ובין נופים באירופה לנופים באמריקה. המבט של המבקר בתערוכה הופך למעין דמות "המשוטט" בין הזמנים ובין האתרים, שהם סוג של אתרי הנפש ותודעה. כמו המשוטט של וולטר בנג'מין, המבקר מצויד במבטו משוטט ב"מאחורי הקלעים"  של במת תיאטרון, מתבונן בשריפת ענק בקליפורניה ורואה את הפילה מרי שהוצאה להורג על שמחצה את המאמן שלה. וכך המבט משוטט בין הציורים כפרגמנטים של זמן ואתרים.