המודרניזם בציור הישראלי ראשיתו בקבוצת "אופקים חדשים", היא הקבוצה אשר סימנה את הניסיון לחבר בין הלוקאלי לאוניברסאלי. השנים הן ראשית התהוות המדינה והכרזה על עצמאותה

(1948). הם הפנו את המבט לאירופה ובעיקר לפריס. בראשית דרכם הושפעו מ"אסכולת פריז", בהמשך מהקוביזם האנליטי של פיקסו ובראק. רק מאוחר התחברו להשפעה המובילה בציור האירופאי של אותן שנים, לאינפורמל הצרפתי, הלא הוא המופשט האל-צורני אשר התבטא בעיקר בהעדר נושא ספציפי ואופיין בהפשטה של הציור בכתמי צבע וציור ישיר מתוך שפופרת הצבע.  הדגש הושם על הבעה אישית של האמן בפעולת הציור על משטח הבד. למרות ההפשטה והניסיון לדחוק את מושא ונושא הציור, ב"אופקים חדשים" לא ויתרו על ההתבוננות הישירה בנוף ובאובייקט.

לאופקים חדשים ייחסו את המונח: "המופשט הלירי" והוא, ציור המשקף הלך נפש מעודן, נמסות הרגש והתמוגגות הנפש של האמן. חברי הקבוצה, שהיו סקפטיים כלפי תיאור זה, דחו למעשה את "הליריות", שהגדירה את מעשה ציורם. הכוונה לאמנים כמו אביגדור סטיימצקי, יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואחרים. הרי, המופשט הצרפתי, הטאשיזם והאינפורמל, שהיה מושא ההשפעה עליהם כונה באופן מובהק כך: "המופשט הלירי". את המונח, טבע בשנת 1947, מבקר האמנות ז'אן ז'וסה מרשאן. גם באקספרסיוניזם המופשט האמריקאי ניכרת הליריות באופן יוצא דופן ומצומצם במיוחד בציור של ארשיל גורקי בו ניתן לזהות עקבות של קנדינסקי והוא אבי ההפשטה. אלא, שאמני המופשט האקספרסיבי האמריקאי, בניגוד עז לאינפורמל הצרפתי, חפו מאותה ליריות  אליה נשאו נפשם אמני אופקים חדשים. היא לא ניכרה אצל ג'קסון פולוק, ולא בציור של וילם דה קונינג, ולהבדיל כמובן, לא אצל ציירי שדות הצבע: מרק רותקו וברנט ניומן.

מהמייסדים של "אופקים חדשים" בתערוכה, אביגדור סטיימצקי בדרך לקראת ההפשטה מתנסה בציור של דמות אישה בסוג של קוביזם אנליטי נוסח פיקסו ובראק. אביגדור לואיזאדא, מי שסלל את הדרך בפני הפורשים מאגודת הציירים היישר לביאנלה של ונציה ובולט כאן בכמה ציורים, שהכותרת שלהם מופשט. לא מופשט עם כותרת, שמגדירה נושא עובר הפשטה, אלא מופשט טהור ממושא או פיגורטיביות כלשהיא. דרכו אל ההפשטה עוברת דרך נושא החבל והקשר. אותם מושאים יעברו טרנספורמציה אל הפלונטר ומשם אל המבוך הנושא בחובו את האינסופי. ואכן, ציור אחד של לואיזאדא עובר דרך האינסופי, שמאפשרת את ההפשטה ועד למבוך. דבר המאפשר מרחב אינסופי נטול זמן ואובייקט, הוא השאיפה להפשטה אשר מבטלת את הקומפוזיציה. הקומפוזיציה ארגנה את המרחב של הציור בהקבלה תפיסתית למרחב של המציאות וכשזו קרסה, בעיקר באקספרסיוניזם המופשט האמריקאי ב"ציור הפעולה" ו"בשדות הצבע", משם חלחלה ההשפעה לחלק מציירי המופשט הישראלי.  יעקב וכסלר, אף הוא, דרכו להפשטה עוברת בהשראת הקוביזם. ברם, וכסלר לא מוותר על כותרת המגדירה את נושא הציור כמו בציור "נוף בעכו". יחיאל קריזה שלא השתייך לאופקים חדשים, בציור הבתים שלו יש הפשטה עם עקבות מובהקים של קוביזם. פנחס אברמוביץ, במפגשו עם מדינות המזרח עיצב מארג ציורי אשר מחזיר את ההד הצורני לאורנמנט המזרחי, הצורה המתמוססת אל הרקע של הקנבס. בעבודתם של משה קופפרמן ולאה ניקל,  נציגי הדור הצעיר של ההפשטה באמנות הישראלית, ניכרת השפעתה של אופקים חדשים. קופפרמן למד בסטודיו של זריצקי וציוריו המוקדמים משקפים השפעה של מורהו. לאה ניקל נסעה לפריז ומקרוב חוותה השראה של הטאשיזם הצרפתי. תחילה אימצה קולאזיסטיות בנוסח הקוביזם הסינתטי של פיקסו ובראק, ומאוחר יותר  הציור שלה שפע חיוניות צבעונית והתעצב בשפה שרק לאה ניקל יכלה ליצור.

משה קופפרמן, שבציוריו המוקדמים ניכרת השפעתו של זריצקי, פותח נתיב חדש של הפשטה אקספרסיבית עם פני שטח חדים בהופעתו הצלולה של מודרניזם אקזיסטנציאלי. פייר סולאז' עם הציור האופקי של אינפורמל לירי מזוקק וצרפתי, ומשה קופפרמן עם הציור האנכי, מופשט המקנה נוכחות ייחודית לו והוא ציור קנוני המנוסח ומהודק היטב. ציור המלווה מאבק מתמיד, דיאלקטיקה של מחיקה וציור, מחיקה ורישום וברקע של הניסוח הסופי מסלול של מעידות אקספרסיביות.

ריבוד אינסופי של קונקרטיות צבעונית של סגולים, אפורים וירוקים במסלול חד של הפשטה המשילה את הליריות של מורו זריצקי מגוף ציוריו. מכאן נפתח שיח בתוך דור של ציירים, המנסה להבליח אור מאחורי המסכים הסודיים של ציוריו, ביניהם לארי אברמסון, יהונתן הירשפלד ואחרים.

ההפשטה הייתה מהות המודרניזם, היא זו ששחררה את הציור מתיאור של המציאות וממחויבות לנושא מסוים או לנרטיב. "נרטיב" הוא מושג אשר ליווה את כל העשייה הפוסט מודרנית וחלחל לתוך הדיסקורס שלה. מאה ושש שנות הפשטה יצרו קנונים מובחנים היטב כמופת של הציור, כיצירת חרך הצצה אל הלאו הקטגורי ואם נשתמש באפיון רומנטי הרי שיש כאן הצצה אל שפת הסוד של הציור אל הלא נודע . לא בכדי, הצייר גרהארד ריכטר בנה את שפת הציור שלו מתוך התנצחות עם שפת ייצוג אחרת והיא שפת הצילום אשר פונה לנתיב ההפשטה ומנכיחה את הקונקרטיות של הציור.

הקונקרטיות של משטחי הצבע על הבד היא ההפשטה. הציור לדידו, מתחיל בלאו, בשלילה והוא אינו מגדיר מה נכנס לקטגוריית השלילה. רוברט ריימן אשר מחריף את הקונקרטיות של הצבע על הבד, בהדגישו, שהצבע הוא הצורה והוא האובייקט אשר קיים אצלו מתח אידיאי בין ציור לאובייקט.

ההפשטה אפשרה כמה סביבות התרחשות של הציור. ההפשטה הגיאומטרית לסוגיה : ניאו-פלסטיציזם של פיט מונדריאן, הסופרמטיזם של קזימיר מלביץ ולבסוף הניאו-גאו של ג'ף קונס, פיטר האלי, חיים סטיינבך ואחרים. כמו כן, העמידה אותו במוקד מודרניסטי ופוסטמודרני.

במודרניזם בא לידי ביטוי נוכחותו האקזיסטנציאלית של האמן, האמן מול הבד מקביל לאמן מול הבבואה שלו, מין קורלציה נרקיסיסטית. לעומת הפוסט מודרניזם אשר העמיד את הסימולכרה  כמסך דיאלקטי בין האמן למציאות.

שדה ההפשטה הוא שדה של המרחב האינסופי הנעדר מסומנים.