כשהוציא את התיק הישן מהארון הוא שוב הרגיש את הדקירה בחזה, רק אחרי כמה דקות הצליח להתאושש. כשישב לנוח הוא נזכר בכל מיני רגעים שהיו בדרך. כשהיה ילד, כל פעם כשנשברה איזו כוס או צלחת בבית מיד היה רץ ואוסף את השברים, מדביק אותם ומנסה לבנות את השלם בחזרה. אחר כך בטיול שנתי לקחו אותם למוזיאון ישראל וכשכל הילדים ברחו לפינות הוא גילה שהוא נמשך אל החפצים העתיקים וממש רצה לגעת בהם והיה נוגע, אלמלא הזכוכית שעמדה בדרכו. ואז, בתיכון, אחרי שהתנדב בעונת החפירות בתל עכו, ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות.

כשהיה סטודנט צעיר הבין שלא טעה. הוא אהב את הכול. הספרים, ההרצאות, ההכנות לקראת החפירות, היציאה לשטח, החפירות האיטיות, סינון העפר, מיון הממצאים, העבודה במעבדה, המחקר.

וכשהתחיל לכתוב הבין שמצא את קולו. כל פעם כשהתחיל לארוז את התיק הישן התחילה הציפייה, איך יהיה האתר? מה ימצאו העונה? מי יהיו המתנדבים? החום והאבק אף פעם לא הפריעו לו, מספיק שיהיה דלי להתקלח אתו בערב והוא יכול להמשיך כל הקיץ. אם מנהל האתר ידע להכין קפה טוב, זו הייתה שאלה יותר מהותית עבורו- הוא תמיד חיכה לבקרים, לשבת בשקט עם הקפה כשבחוץ עוד קריר, להסתכל על האתר הרדום ולחשוב על כל מה שהיום הזה עוד יכול להיות. לקראת סוף העונה תמיד היה מגיע בוקר שבו היה יושב עם הקפה ומרגיש חוסר שקט.  הוא למד שזה הרגע להתחיל להסתכל על השברים. לימדו אותם לעבוד עם נייר ועפרון, להתחיל מהפרטים- להסתכל על השברים, איך וממה הם עשויים, לדמיין איך יכול להֵראות השלם, אילו  שימושים יתכנו, מהי טכנולוגית היצור. ואחר כך, לנסות לחבר בין החפצים השונים, ליצור הקשרים ביניהם, לחפש אחר המשמעות שיש לדברים כדי להבין את הזמן ואת החברה שחקרו. הניסיון להבין את המעשים והמניעים של אנשים שמתו  לפני אלפי שנים מילא אותו בתחושת ערך. בתחילת הדרך חשב שאם יהיו מספיק ממצאים הוא ימצא את כל התשובות ויצליח להרכיב את השלם, אבל הוא לא הצליח. חשב שזה עניין של ניסיון – עוד אתר, עוד מאמר, מנחה שיצביע על כיוון חדש, היה בטוח שזה נמצא בהישג ידו.

במהלך השנים ידע שהוא משתפר, פיתח חוש ריח לאתרים שכדאי לחפור וכבר במהלכן של החפירות ידע לחבר בין הממצאים השונים. ידע לשאול את השאלות הנכונות שייקחו אותו קדימה. כבר לא חיפש עזרה, ידע שכבר מצביעים עליו – אך השלם עדיין חמק ממנו. מדי פעם הייתה תופסת אותו תחושה של ריקנות, אך הוא למד להדחיק אותה אחרי כמה רגעים.

ואז בוקר אחד, כמה ימים אחרי שקיבל קביעות, זה קרה בפעם הראשונה. הוא התעורר עם כאבים בחזה וחשב שעובר עליו התקף לב. אשתו לקחה אותו למיון ואחרי שעשו לו כל מיני בדיקות ונתנו לו תרופות הרגעה הרופא נכנס לחדר ואמר לו, זה עוד יכאב כמה ימים ואתה צריך לנוח, אבל הלב שלך בסדר גמור. הוא לא האמין לו וכבר חשב איך לבקש שרופא אחר יבדוק אותו. אבל אז הרופא הוציא מכיס החלוק פנקס, רשם על דף שם ומספר טלפון ונתן לו את הדף. הוא הסתכל עליו במבט שואל והרופא אמר לו- חבר שלי, הוא פסיכולוג מאוד מוצלח. בדרך הביתה הייתה שתיקה וכשהגיעו הוא נכנס למיטה והמשיך את השתיקה. הפתק של הרופא הרגיז אותו אבל הוא לא הצליח לזרוק אותו לפח. כשהכאבים נרגעו הוא הצליח לחשוב בשקט וכבר לא היה יכול להתעלם מהחלל שלה, של הריקנות. היא הייתה מתגנבת החוצה דווקא אחרי רגעים של הצלחה והוא אף פעם לא ידע איך להתמודד איתה. אחרי יומיים במיטה אשתו התיישבה לידו ונתנה לו קופסת קרטון. הוא פתח אותה וראה בתוכה את הרישומים הקטנים שעשה במשך השנים. במהלך החפירות היה רושם בעיפרון דק את השברים עצמם ואת מה שדמיין ככלי השלם, בתחתית הדף או על צדו האחורי היה גם מוסיף את שברי המחשבות שעברו בראשו במהלך העבודה. הוא חשב שהרישומים סתמיים ולאחר שהיה מעתיק את הרעיונות שלו למחשב מעולם לא חשב לשמור עליהם. והנה, היא אספה אותם ועכשיו הם היו מונחים לפניו בקופסה. הוא הסתכל עליהם ומתוך הקופסה עלתה הקרירות של הבוקר על התל וריח הקפה של תחילת היום. כשהרים את ראשו היא נתנה לו קופסת פח לא גדולה עטופה בסרט מתנה. כשהוריד את הסרט ופתח את הקופסה הוא מצא בתוכה פנקס רישום וסט של עפרונות. כשדפדף בפנקס הרגיש באצבעותיו  את הנייר העבה וכשהגיע לדף הראשון ראה שהיא כתבה לו- אתה אף פעם לא תמצא את כל התשובות.