הגוף של האמן הוא הגוף שנושא את המכשירים המכניים ליצירת ציור. הגוף של האמן נושא קופסת תודעה, קופסת אינפורמציה שמתכננת את כל הפעולות הגלומות בתהליך עשיית הציור. התוצאה נותרת עלומה וברת הפתעות ותקלות. המחשבה על יצירת ציור כבמטה קסם ללא התערבות האמן, היא אולי מחשבה רומנטית שמלווה את יצירת הציור גם כיום.

אולי פחות מעניין הנשגב שאפיין את מרק רותקו והציירים שעמדו מול הבד ויצרו הילה מיסטית במהלך הציור ובהצגתו. לאחר העיסוק במשבר הייצוג של הציור את העולם שמקיף אותנו, ולאחר הדקונסטרוקציה שהשמיטה את התמונה השלמה מתחת לרגלי התפיסה המסורתית ליניארית של המחשבה המודרנית, וגם לאחר הסימולציה של ז'אן בודרייאר, אשר מוטטה לחלוטין את המסד של הייצוג, והשיתה הכול על תחליפים וסימולאקרות. כל אלה הניעו באינטנסיביות  את פירוקן של הכלים המסורתיים של הציור ביתר שאת, את המכחול והמברשת. מהלך שהשיק פס ייצור מכני-ידני שמתבצע בידי האמן, גופו ותנועתו.

האמניות והאמנים בתערוכה משתמשים באמצעים מכניים, אבל מתחת למעטה הנראות, או שכבת הציור, מוצפנת חשיבה פילוסופית על סוגות רבות, על ראייה, על עיוורון, על תת-הכרה פרטי וקולקטיבי, על הציור כפעולה מלכלכת ומייצרת דימוי, על מודל מטפורי במדבר של ארכיטקטורת הנפש, על כישלונו של הציור להפעים את המחשבה. האמן מכניס את עצמו לתהליך שצופן בחובו הפתעות וגם הסתרה באמצעות שבלונות שמעצימות את ההפתעה והגילוי, בתום קילופן מעל שטח הציור. הציור לא חף לו מתקלות שם מסתתר לו המיסטי האורב לציור. חמישה אמנים ואמניות לכל אחד ואחת נתיב פתלתל רווי חידה וסוד. לכל אחת ואחד פילוסופיית ציור מורכבת, ופילוסופיית חיים מסקרנת. אנסה להובילכם בנתיבי המחשבה של העבודות בתערוכה.

יהודית סספורטס, עוסקת במיפוי תת-הכרה פרטי וקולקטיבי. במשך חמש שנים יצרה מבנה וירטואלי במקום ספציפי במדבר הנגב, שמהווה ארכיאולוגיה של התת מודע ואלגוריה למפת נפש תלת ממדית פיסולית. פעולות הרישום, הפיסול ועבודות הסאונד הן לב הנראה והסמוי של אותו מרחב תת-הכרה אישי וקולקטיבי. במוזאון בר-דוד, סספורטס חושפת לראשונה קיר פיזי מתוך הפרויקט Liquid Desert. קיר 13 שנויד מחדר 18 שנבנה כמודל לארכיטקטורת הנפש האישית והקולקטיבית.

מרים כבסה מציירת מבנים תל אביביים בנוסח הסגנון הבינלאומי ומסמנת את סביבת ההוויה היומיומית שלה בתל-אביב. באופן מעניין נחשף כאן מהלך ציורי של כבסה כשהנראות הציורית הידועה שלה הופכת לרקע ועליו מופיעים בנייני באוהאוס. בציוריה המוקדמים הדימוי נגזר משכבה אחת של ציור שנעשתה באמצעות כלי, קערה שהותירה את עקבותיה ודמותה במהלך אחד של פעולת יד תזזיתית של צבע בפני השטח של הקנבס, מחליקה ומשכפלת את הקונטור של הקערה ויוצרת דימויי פוטוריסטי-מכני של קערה. בקבוצת העבודות הנוכחית ישנן שתי שכבות, שני מהלכי ציור. מהלך אחד יוצר רקע ובמהלך השני נוצר הדימוי, שהוא בניין תל-אביבי משרידי הבאוהאוס של "הסגנון  הבינלאומי".

גבריאל קלזמר, אשר בתחילת שנות ה-80 החל ביצירת דימוי על הבד באמצעות כלים ומכשירים. בתערוכה מוצגות עבודות שבוחנות מקריות סימטרית, אלה הן ניירות מנוקבים, שפותחים חורי הצצה לחלל שמאחורי התמונה. חור הוא דימוי שממגנט את המבט פנימה אל מעבר לו. בתערוכה מוצגים שלושה בדים עגולים שצוירו באובניים. הציור המכני הוא נושא שנחקר על ידי קלזמר תיאורטית בעבודת הדוקטורט שלו ומכונס כספר; "הציור המכני".

יצחק ליבנה בציורי שמן על פנל פורמייקה עובד כמו בשיטה הקלאסית של שכבות, אבל באמצעים מכניים ובמגוון טכנולוגיות. ליבנה שלאחרונה הציג תערוכה על אסונות וקטסטרופות, בתערוכה הנוכחית הוא עוסק במבט, בראייה או בעיוורון כמכשירי התבוננות וייצוג.

יוסף קריספל, בשבלונות וספריי צבע תעשייתי מעלה מחדש דימויים מהמיתולוגיה היוונית מתוך ציורי כדים של האלים, סטירים ונימפות. כאן הוא מעלה על נס את מיניותם המודחקת.

התערוכה עוסקת בהפשטה המכנית, הנעדרת נשגב ואינסופיות, רוחנית ומיתית.

פרויקט מדבר נוזלי | יהודית סספורטס