הדר גד בתערוכתה "געגוע שאין לו מפתן" מציגה קבוצת ציורי צמרות עצים שביניהם נפער חלון של אור בוהק ועצי אורן, שנשתלו על ידי מייסדי קיבוץ בר-עם. גד מפנה את המבט למעלה אל הצמרות, בוחנת והוגה בו זמנית. המבט מנסה לקלף רמזים של זיכרון מלווה במחשבה, מה העץ הזה זוכר, מה העץ הזה ראה ומה העץ הזה מסתיר בין צמרותיו. גד מדובבת מקום שצופן בחובו זיכרון.
הדיבוב ממשיך אל הבד של הציור בו היא חושפת שכבות של דימויים, גורעת קטעים בהם נחשף הדימוי כדי להדהד את חווית המפגש עם אובייקט ומקום. כארכיאולוגית, גד מונעת על ידי תשוקת חיפוש אחר המסתתר בשכבה הזו ומה הסוד שיתגלה מכל גריעה של קטע של שכבות הציור. פעולת הציור היא המשך למחשבות ולתחושות שמקום מחולל, כך נשמר מתח מתמיד בין המקום הזוכר לבין שדה הציור ומה שנחשף בו. הציור רב הממדים של הכפר בירעם מבוסס על זיכרון של ביקור בכפר. ההמשך הוא בנייה מחדש של הכפר מקטעי מחשבה והשלמה מהגיגי הלב

של הכפר, שאיננו וכך נוצרת תמונה פנורמית פסטורלית ודיסטופית מרהיבה. גד מקיימת מתח קונצפטואלי בין זיכרון ומקום כזה, שהציור ופעולת הציור המיוחדת שלה משדרים שדר בו המקום תמיד זוכר.

לינק לכתבה במגזין לאמנות

גילי סיטון ,ARTODAY

:https://artoday.art/2021/03/10/%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%A5-%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A9-%D7%94%D7%93%D7%A8-%D7%92%D7%93-%D7%9E%D7%AA%D7%92%D7%A2%D7%92%D7%A2%D7%AA-%D7%90%D7%9C-%D7%96/