בין רחוב העבודה לסמטה פלונית / יצחק גולומבק ונורית דוד בעבודות משותפות 2022-23

בין רחוב העבודה לסמטה פלונית – נורית דוד ,יצחק גולומבק

בין רחוב העבודה לסמטה פלונית ,השם לתערוכה מתאר מרחב אורבני תל-אביבי של רחובות ,בנייה מתמשכת , עגורנים ומערבלי בטון שחזותם נצרבת בהדפסות ובציורים של נורית דוד .רחוב העבודה וסמטה פלונית הם הציר המקשר בין נורית דוד ויצחק גולומבק,דוד התגוררה ברחוב העבודה וגולומבק בסמטה פלונית . שני רחובות במרחק הליכה אפשרו ביקורי סטודיו הדדיים בשנות השמונים של המאה הקודמת, ובאוויר פסגות של האמנות הישראלית, שהסתופפה בדל"ת אמות של דלות החומר ובפילוסופית הדיקט של אותם ימים. במפגשים ההם, בין דוד לגולומבק, נרקמה מערכת אינטימית של שיחות ודיונים על סוגיות של ציור ופיסול. ויש להניח שהתעוררו שאלות על הפיסול הנפחי של יצחק הכולא בדמעה נוזלית של עצב, מטרים מעוקבים של אוויר יבש ישראלי ,ועל הציור של דוד שנע בין האופקי לאנכי ומגביה מבט של רחפן על גנים ומרחבים. וציורי התבליטים מגפרורים, ציורים שהם בו זמנית, אופקיים וגם אנכיים בתארם הליכה אופקית של כפות רגליים מגפרורים על משטח בין המילים "צחוק, מיץ וצל"[1] .ציור שמתנגד לתפיסת החלל שלו. ועל הולדת הסינית הבדויה של דוד( בתערוכה , אני שנולדתי סינית ,2006), ובתערוכה הנוכחית הדהוד ולטישת מבט רגשי עמוק לתרבות היפנית. ארבעים שנה של שיחות התאפיינו בקשר אמנותי מרובד, כשכל אחת ואחד פועלים בנפרד ומציגים תערוכות בנפרד, וכאן לראשונה נוצר החיבור המיסטי , שיש בו הרבה מין המאחד ופחות מהמפריד. מקריאה ראשונה שמה של התערוכה צופן סוד נסתר, ומעורר סקרנות למה שהתרחש בין רחובות אלה של תל-אביב. מעט מסקרנות זו מתקלפת ומתפענחת בתערוכה. אבל הטקסטים העלומים של שיחות עומק על אמנות, יישארו צפונים בתודעתם של נורית ויצחק. המפגש הנדיר בין שני האומנים שהשיח על אמנות התלהט בחדרי חדרים וכעת מיישמים אותו שיח נסתר בתערוכה משותפת, שמזמנת לנו מסע התבוננות נדיר אל תוך שילוב בין הציור של נורית לפיסול של יצחק. במבט ראשון נחווית התערוכה כעבודה אחת טוטלית, אך ככל שמתבוננים ומהלכים בין השורות מתבררים שתי שפות חזותיות שמתאחדות ליצירה אחת. לחזות אחת מרובדת שמתוכה מבליח עומק השיח שמתקיים בין נורית ויצחק. חלל התערוכה מחולק לרצועות מקבילות שמדמה מרחב של משרדים פתוחים עם קירות נמוכים, או של רחובות מקבילים עם קווי שיכונים. לוחות הדיקט האנכיים שמשמשים גב לפסלי הדיקט של יצחק מהווים כנים לציורי הבד של נורית . לוחות הדיקט המינימליסטיות שחלקן מתעקלות ונושאות קימונו מצויר של נורית על שעוונית , הופכים לשיח גופני של עור שמשיק לעור, העור של הדיקט לעורה של השעוונית. הקימונו משעוונית מכוסה בציורי ארכיטקטורה של תל אביב שנמצאת בבולמוס בנייה מתמשך. החיבור בין בגד לארכיטקטורה ובין כלה לארכיטקטורה נע כמטוטלת בין דימויים אלה שהם טעוני משמעות במעמקי האמנות של דוד .  הבגד הוא העור השני שמפריד ביננו לבין העולם והמרחב הקיומי, והארכיטקטורה והמבנה הוא העור השני, האחר לגוף החוסה בתוכו. ישנו מבט אחד בתערוכה שהנוכחות של הלוחות דומיננטית עם חזות מינימליסטית מודרניסטית , וכשהופכים את כיוון המבט נחשפת חזות אחרת של דימויים טעונים מהלקסיקון של נורית ויצחק. גל מים של יצחק שמכבה או נכשל בכיבוי השריפה שמחוללים הגפרורים של נורית .מפגש של אש ומים. יצחק מפסל צורות נפחיות מופשטות בתערוכה זו ומוותר על אינוונטר הדימויים שלו , טיפות/דמעות , שיניים, מסרק וחסרות המפתחות שיפתחו לנו דלת למבוך המתפתל שנורית ויצחק יצרו .להלך כאן ,כמו בעיר זרה , כמו בתוך חלום .המבקר הופך ל"משוטט" , לא בברלין של וולטר בנימין , אולי בסין או יפן של נורית, או בין השיכונים של יצחק ונורית. בין שורות לוחות הדיקט נחשפים הירוי והצליבה. התערוכה מקפלת  סוד, מי הנצלב ומי הירוי ,מי הצולב או מי היורה ? התשובה אולי נישאת ברוחן של הקולאז'ים הדיגיטליים שם מופיעים הטקסטים הוויזואליים של ארבעה עשורים של שיחות עומק בין יצחק לנורית .

[1] מתוך ציור; נורית דוד , אבא II  (צחוק, מיץ, צל) 1985