אתי אברג'ל לוקחת אותנו למסע אחר, לתוך שכבות של ארכיאולוגיה. היא חושפת שכבה אחר שכבה מתוך רקמת המוטיבים בהם עסקה: נושא של הגירה, תיעוד ועדות, שאלות של זהות, מסעות ונדודים.

כמו באתר של ארכיאולוגיה, הגשר מעל השכבות החשופות מאפשר מבט על ממצאי החפירות. החדר של האמנית והחוקרת, שדולה מתוך תודעה של מיתולוגיה פרטית, פרקי ילדות מתומצתים ומיוצגים בהיעדרות הגוף, על ידי גופיה וחבל קפיצה. שרטוט של זמן ותנועה ברצף של קווים אנכיים מקבילים, כמו חריצים של רגש בגוף. בתוך החדר אתי מכניסה אותנו לתוך ההוויה הישראלית ושבירותה, חלום סוריאליסטי, ענפי עצים מטבעון יוצרים שכבה שבירה ומתעתעת. בהליכה על הגשר נחשפות שכבות של תודעה, המיוצגות על ידי רצף של רישומים עם עקבות של ריטואל. הרישום של אתי נבנה כסבכה של רשת קווים על זרם התודעה המוליך אל שלב הטקסיות. הספרייה של ממצאים ארכיאולוגים, כמו רפאית מנסה לקטלג זיכרונות, לקטלג שרידים של הרבה עבודות מתוך שאריות של מיצבים. כל תא הוא יחידת זיכרון מעומת עם רדי-מייד.      בספריה עוברת תחושת קטלוג של שפת ציור מפוסלת.

בארכיאולוגיה של אחרות, אתי נפרדת מנושא של הגירה ואחרות. זהו מיצב שמתאר ניסיון של הסתגלות: "ארץ חלום, זרדים וצלחות, על שבירותה של הישראליות שלי, מתבטאת בזרדים, שהבאתי מטבעון. חזרה למקום ולטבע…". לתפיסתה של אתי, בארכיאולוגיה היא עובדת בחפירה לאיזה מקום, לפעמים הוא מומצא או בדוי. החפירה היא שחזור רגשי של הגירה שלא חוותה, אלא רק הייתה עדה לה. זו ארכיאולוגיה של זיכרון של בני מהגרים. האחרות היא התבוננות על חלק אחר בתוכה, אותו חלק דומם. כמו חזרה למקום של האמן, לראשוניות. האחרות היא אחרות ביחס לעצמה, אחרות פנימית, אחרות ביחס לגוף ולרגש, אחרות ביחס למקום. וכאן בתערוכתה בקיבוץ נפרדת מנושא של הגירה.

אתי מאמצת חומרים עם תוחלת קיום ארעית. הגבס, הבד, החוטים. חומרים מוליכי תנועה וויטליות. המיצבים של אתי נבנים לחלל ומקום ספציפי והם ברי התכלות. רק מוטיב אחד או שניים עוברים למיצב הבא ויוצרים רצף במיתולוגיה הפרטית הזו. הטרנספורמציה בתהליך העבודה מקיימת סוג של הפריה בין החומרים. בין נוזל למוצק. דימוי של נוזל רק בנוכחות מרמזת של כלי. או הפריה בין הדיו לגבס בשולחן של חלום על מקום, השנדליר מחולל הקסם החלומי והופך למכונת רישום.