כמעט, הנו הרווח הפיזי הצר לפני שאירוע קורה והנו גם הרווח של רגע בלשני. רגע לפני שהלבן הופך כמעט לשחור, ולפני הופעתו של הדימוי או היעלמותו. כמעט שחור, הנו גם אירוע פרוזאי כשמשטח הציור מתכסה בגוונים של שחור ובהמשך במעידות התחלתיות של 50 גוונים של אפור עד לנוכחות מוחלטת של השחור. כמעט שחור הוא מרחב אחר, הוא לא הריבוע השחור המוחלט של קזימיר מלביץ ולא "השחור על שחור" המוחלט של אד ריינהרדט. כמעט הוא המרחב הבלתי מוכרע והבלתי מוחלט של הציור כטקסט והטקסט כציור. הכמעט נדרש לשחור כמו שהשחור נדרש לכמעט. גרבוז יאיר מצייר לאחרונה ציורים שהם כמעט שחור, הציורים משלבים דימויים אפריקאים ופרצופים בנוסח פבלו פיקסו, קוביזם וקונסטרוקטיביזם שדרים בכפיפה אחת כמעט.

גם ציור שמתחפש לנאיבי לא נעדר כאן. ישנם ציורים משנות ה-70 בשילוב של קולאז'. התערוכה סורקת וחושפת מבט חד וביקורתי של גרבוז על החברתי, הפוליטי, התרבותי והאמנותי. גרבוז מנכס משפטי מפתח ומטבעות לשון ומטעין אותם במשמעויות חדשות ,משמעויות שחושפות את השפה בכפילותה ולעיתים במערומיה. גרבוז נחשף במהלכים טקסטואליים בתוך ציוריו כארכיאולוג של השפה. הכלים שמשמשים אותו לחקירת סודות השפה הן אפשרויות המיזוג בין טקסט לדימוי, המיזוג ביניהם מאפשר יצירת רעיון או משמעות שנגלים לנו במפתיע ומעלים חיוך וסרקזם. המפגש בין טקסט לדימוי מועצם על ידי הצליל של המילה או הסאונד שלה, כמו למשל במשפט; "אחרי רסטורציה הארץ המאובתחת", במילה "המאובתחת" ישנן שלוש הוראות מוסתרות וסותרות, הארץ המובטחת, הארץ המאובטחת והארץ המאובתחת שנושאת נימת  בקורת, וערעור על האבטחה וההבטחה במילה תחת. מאובתחת  שהופכת לפועל בשפתו של גרבוז. מתווסף לכך הצליל ושינוי הנראות הצורנית ומבניות הפועל.

גרבוז נוקט גם בכלי נוסף, מילים  טפיליות והכלאות שונות. ההיברידיות מייצרת משמעויות שנמצאות בטקסט ובהסטה מחושבת נוצר משפט עם הוראה חדשה שנשען על משפט ידוע בתרבות. גרבוז מפרק את השפה וכך יוצר את המרחב הביקורתי שלו. אף שדה לא חף מביקורת, מהציור ועד לפוליטי. ההיסטורי שזור בעבודות: ההתיישבות העובדת, הפרולטריון, מלחמות ישראל. העבודות מרובדות, נוגעות וחוצות נושאים בחדות לשון ותעתועי לשון, ועל הכול מרחף ההומור. לעתים ההומור נדחק הצידה והגרוטסקי בועט בו, כך למשל "יערוטיקה".  גרבוז מתגלה כחוקר של מסתורי השפה בהשתקפות של מסתורי התרבות, את פעולת הניכוס הוא מפעיל על הציור . גרבוז מנכס את שפת הציור של ישראל פלדי , של פרנץ קליין, של פבלו פיקסו ואחרים. כפי שהוא חוקר את טבעה של השפה המילולית, כך הוא חוקר את שפת הציור. אהבתו לציור של ציירים אחרים מניעה אותו לרגע לחוש איך זה לצייר את פיקסו, את יוחנן סימון ואחרים. מאותה חדווה הוא משלב בתערוכה עבודות של אמנים מאוספו הפרטי, אמנים שמתקיים עמם בתערוכה דיאלוג אינטלקטואלי וחברי. ציורים שמהדהדים הילה של שיח סמוי וגלוי לעין בו זמנית באותו מרווח של כמעט שחור .

לסרטה של ענת עמית גונן: "יאיר גרבוז בתערוכה">>