התצלומים בתערוכה נעשו בעקבות רפרודוקציות לציוריהם של גדולי הציור בין המאות ה-15 וה-19. ביניהם ציירי רנסנס, ברוק, רוקוקו וניאו-קלסיקה. בין הציורים שגרץ בוחרת לצילום הטרנספורמטיבי, יש את "נערות החצר" (Las meninas) של דייגו ולסקז, כמו כן, את "אוסוולט קרל" לאלברכט דירר מציירי הרנסנס הצפוני, וכן גם ציירים נוספים אחרים.

גרץ בוחרת בפורטרט של דמות אחת, או שניים  מתוך הציורים. הדמות מחזירה לנו מבט או קוראת את המבט של הצופה המתבונן. גרץ מפקיעה את הפורטרט, קוטעת ומבודדת אותו מתוך סצנה ידועה של ציור שבחרה ומנתקת אותו מהקשרו. קיימת רשת מסועפת של הקשרים לאותן דמויות ביצירתו של כל אמן. ההקשרים הינם: היסטוריים, פוליטיים, ביוגרפים וגם טעונים בפרשנות של היסטוריונים ותיאורטיקנים של אמנות. הפעולות שגרץ מפעילה על ההעתק של המקור, מחבלות בסצנת המקור וחותרות תחת ההילה וקדושת המקור.

גרץ מוציאה את הדמות למסע ולנרטיב אחרים. את האינפנטה מרגריטה, שנקלעה במקרה לתוך אירוע בסטודיו של ולסקז, גרץ מבודדת את דיוקנה לסדרת מבטים בתנועה,  מבטים עם הבעות משתנות. באמצעות התנועה היא חותרת תחת הסטטיות של הצילום ותחת שפת הייצוג של הצילום. גרץ פועלת באמצעות הכלים של הצילום כדי לייצר תנועה של מבט מרצד ולא ממוקד. הטשטוש מושג באמצעות תנועת מצלמה וטכניקות מגוונות, שמשנות את המורפולוגיה של הדיוקן וההבעה הראשונית של הדמות. הטשטוש מוציא את הדמות מההבעה הראשונית שלה, אותה עיצב הצייר ומשחרר אותה מהקשרה הקודם, כמו בסצנת "נערות החצר" של ולאסקז. במקרה הספציפי של האינפנטה מרגריטה, בתו של פיליפ הרביעי מלך ספרד, מרגריטה עוטה הבעות אחרות ביחס למבט הפליאה והמבוכה בסצנת הסטודיו כשוולסקז מצייר את הוריה, המלך והמלכה. מרגריטה נבראת מחדש בסדרת מסכות הבעה, אל תוך נרטיב חדש שגרץ יוצרת. וכך באופן דומה, אנו נחשפים לדמויות נוספות שלובשות מראה והבעות השונות מהמקור, והן מצויות בתנועה כמו בראינוע בחלל המראות שגרץ יוצרת.

גרץ מכניסה את הצופה לתוך חדר מראות מתעתע. המבט של  הצופה בתערוכה מאותגר מול "רינלדו" של בושה, הנשבה בקסמי האהבה של ארמידה, הגמדה של ולאסקז, "הנער בכחול" של גיינסברו, "הרוזנת" של אנגר ו"אלן פורמן" של רובנס. וכך, בחדר זה המבטים מוחזרים אלינו כמו מעין השתקפות של השאיפה למבט המיוחל. בדומה להכפלה אינסופית של דמותנו בחדר המראות ואנו תרים אחר הדמות האידיאלית שלנו.

התערוכה עוסקת בקונפליקט של הייצוג. הייצוג של כל נושא, או אובייקט בעולם בשתי שפות הייצוג הסטטיות המוכרות, הציור והצילום. גרץ מחוללת בסטטיות ההיא תנועה שמוציאה את המראה הסטטי מקיפאונו. מה שמתגלה בתערוכה כרעיון מוליך, הוא המבט והתשוקה. המבט המתבונן של הצופה בציור או בצילום, הוא מוליך של תשוקה ומחולל אותה. אותה תשוקה סמויה, שיש בה את השאיפה לבבואה שלנו, מופרעת על ידי יצירת מסך של ריבוי דמויות, מסך מטושטש של נראות. הטשטוש יוצר תנועה והדמויות נעות מולנו ומפנות מבטים לכיוונים שונים כמו בסרט אילם. ההילה הנוגהת מהופעת הדמויות בציורי הציירים מתערערת כאן דרך שני מסכי העתקים, פעם אחת על ידי הרפרודוקציה ופעם נוספת בשלב של הצילום החתרני של גרץ. בערעור על אותה הילה של החד פעמיות של יצירת המקור, אולי נוצרת כאן היקסמות חדשה מנותקת מאותה הילה, או על רקעה של אותה הילה.¹ ההעתקים שנוצרו מערערים על המקור ועל היחס בין מקור להעתק.

גרץ עסקה בעבר ברישומי דיוקן והחילה עליו התמרות בטכניקות מגוונות. מה שאפיין את ציר העשייה שלה הוא ייצור של שיבוש מובנה בתוך תהליך העשייה האמנותי שלה. אותו שיבוש מכוון ומודע מחדד את הקונפליקט ומעלה שאלות על המבט, ועל היחס בין מסמן למסומן בסוגיית הייצוג. מעל לכל, מהדהדת כאן רוחה של הסימולקרה².