יובל מקיימת שיח מרובד ורב כיווני עם אוסף המוזיאון, שיח על אופני ייצוג של מחשבות, זיכרונות, שאלות על מקום ושייכות, ממבט על שדות ירוקים, על הקוץ והדרדר, על הבית ועל המרחבים האינסופיים של מקום וזהות. הדיאלוג בתערוכה מתקיים בין שתי שפות בארסנל האמנותי שלה. בין שפת ציור מוקפדת, מתבוננת ומעמיקת חקר על משמעות הבית והמקום בפרספקטיבה של האור המקומי, לבין טריטוריה של הבד והשטיח המותירים עקבות של פרימות. המקום הפרום הוא אזור של קונפליקט. הבית, השדה, הנוף ומרחבים של זיכרונות, כל אלה נצרפים לתוך מבנים מסורגים של טקסטיל. הבית הוא גם מרחב פיזי ונפשי, שמצויר בשפת מכחול מדודה, כמעט נזירית, אבל האור המקומי נמרח על הבד במסננת. הבד כמשטח של הציור והשטיח ככיסוי של פני האדמה. המשמעויות משתרגות כשתי וערב בין החומריות של הבד לחומריות של הצבע. קיימת דיאלקטיקה בתוך גוף העבודות של עציוני, בין שפת הציור לשפת הטקסטיל. אחת מיוצגת באמצעות המכחול, הצבע והבד. השפה השנייה מיוצגת באמצעות שפת כלים רחבה: מגוון רחב של חוטים כמו רפיה וכותנה צמר ופשתן, או סיבי אקרילן, סיבים שבונים את הבד ומקורם בטבעי ובמלאכותי. שפת הטקסטיל נוכחת בתערוכה על היבטיה הסמיוטיים והטרמינולוגיה שלה. הגריד, האלכסון והזווית הישרה הם השלד בפרקטיקה של העבודות. ישנן עבודות מבוססות על אריג, או סריג מן המוכן וכאלה שנעשו מראשיתן.

התערוכה מורכבת משני חלקים. האחד יצירות מתוך אוסף המוזיאון והשני הוא גוף היצירות של עציוני, ציורים ועבודות טקסטיל. שני החלקים שלובים לתערוכה מהודקת נושא. יובל בוחרת מתוך האוסף עבודות אליהן היא מתייחסת, מגיבה, מעירה ומאירה. העמדה של עבודה לצד עבודה מציבה מרחב של שאלות. שאלות הנובעות ממפגש ויזואלי בין דימויים ובין שפות שונות של אמנים אותם בחרה לתערוכה. הדימויים הנבחרים מתוך האוסף משיקים למכלול הדימויים של עציוני ולמערך נושאים ושאלות. הבחירה בציור של אלואיל, כרמים בשרון מ- 1950 אליו מגיבה עציוני במשטח צבעוני של רצועות אורך ורוחב כציור מופשט מודרניסטי. השטיח מדמה מרחבים של שדות, ברצועות של דשא סינתטי ואימרות בד בצבעי ירוק וכחול. תפירת הרצועות נעשית באופן בולט ומדגיש את התפרים- על כך כתבה עציוני: "כמו פסי החריש, כמו צמיחת היבולים בתלמים, בשורות כל שנה". בעבודת השטיח המטולא טלאים, עציוני יוצרת תהודה לרצועות הכרמים בשרון של אריה אלואיל, ומתמודדת עם שאלות על עיבוד האדמה כהיבט לחשיבה הציונית הקושרת בין עיבוד האדמה לאחיזה בה. תפיסת הנוף והאור הארץ ישראלי נוכחים בציור של אלואיל במשיכות מכחול קצרות וכתמי צבע מאירים באור מקומי. נראה כי כתמי הצבע מרככים את האור המסנוור.

עציוני מוליכה אותנו בתוואי של עבודות שכל אחת מובילה אל נתיב של משמעות; העבודות הן כמו ציוני דרך בציר התובנה של הקשר בין האדם לאדמה ולמקום, בין חקלאות שמקיפה אורח חיים וחילופי עונות השנה ובין טבע לתרבות. בעבודת רקמה מולבנת, מחסירה את הפרחים, הגבעול, העלים וקו מתאר והם נרקמים מחדש בחוט שחור, כדי לשמור על גבולות החיתוך של הבד ולהגדיר את ההעדר. הפרחים הנעדרים ורק חלקם שנותרו, מעצימים תחושה של זיכרון שנטשטש ונעלם, או יופי חולף המתפוגג עם הזמן.

שלוש עבודות בתערוכה מוליכות זיכרונות ולהן קשר משולש לאמנית. הסב, האם והאב. סריג צמר מתגלגל לתצורה מאזכרת מעיל לבד חום, מתייחסת לסבא משה בר-דוד, שעלה ארצה במעילי צמר עם הופעה אירופאית של אז, מעילים שהוחלפו עד מהרה לחזות ישראלית בצבעי החאקי שתאמו את רוח התקופה. המבנה של מעיל הלבד עשוי מיחידות, שבצורת החיבור ביניהם מאזכרות אסתטיקה של הפשטה פלסטית. חוט התפירה הבהיר בולט על הרקע החום כהה כמו קו של רישום. תנועת מטוטלת זו בין קו של ציור לחוט הרושם קו בתפירה, היא רציונל מוביל בכל העבודות, ששפת החומר שלהן טקסטיל.

טריפטיכון לבן, לצד ציור של אריה ארוך "זוג ליד הירקון", כמו נושא במובלע שילוש כלשהוא, או סימן לצלב ממסורת הטריפטיכונים של איקונות. הוא עשוי משלושה חלקי מגבת ומסומן במספר קיבוצי, המציין את הוותק של חבר בקיבוץ, סימון היררכי לכאורה. עיצוב מרקם המגבת הוא עיטור של פרחים לבנים. זו מגבת שהורטבה במים, בה נהגה אימה של יובל לעטוף פרחים כדי לשמרם רעננים, בדרך הביתה. מה שנותר מאותה מגבת עבר טרנספורמציה. המגבת הולבנה בג'סו לבן. בפעולה זו המרקם הפך לתבליט של פרחים לבנים שהוקפאו והשתמרו, כמו זיכרון שנחרט בנצח ומותיר בחפץ עקבות של שימוש ורגש.

העבודה השלישית היא מבנה קלאסי של ציור, אלא שהוא עשוי ממגוון סריגים. משטח ריבועי אפור במרכזו ריבוע לבן של ג'סו מדגיש את טקסטורת הסריג בצורות אלכסוניות נשנות. מהדהד את הריבוע הלבן של קזימיר מלביץ, השוליים כמו מסגרת של ציור. אלא שהשוליים עשויים משאריות של גרבי פועלים אפורות של חברה צרפתיתD.B  אותם הביאה מתנה לאביה מפריז.

תקופת הנעורים בקיבוץ והמתנדבים שבאו עם הג'ינסים הכחולים של levi's והביאו אתם תרבות נעורים ברוח תקופת הביט, הותירו מיתולוגיית נעורים ססגונית, שהסממן שלה היה הג'ינס הכחול. הג'ינס הופך לשדה של הפשטה מודרנית ועובר תהליך של בנייה מחדש על חורבות הטלאים שלו. הוא מולבן ונתפר בקו רישומי לצד עבודת הג'ינס ציור של אסיה לוקין, נוף של הצד התעשייתי מאחורי הקלעים של הסביבה הקיבוצית. ציור כבד שלא חס על המראה הנגלה מההתבוננות.

כך התערוכה מוליכה את הצופה לאורך דיאלוג ארוך ומעובה משמעויות לצד מפגשים פואטיים בין העבודות.