השם לתערוכה "חמור לבן" לקוח משם של אחד הציורים של שוורין. התערוכה עוסקת בחמור והייצוג שלו ביצירתם של שלושת האומנים: שוורין, עזי ואשרף. שלוש נקודות מבט ושלוש התייחסויות לחמור. שוורין הרבה לתאר בציוריו את נופי הארץ והייתה לו חיבה מיוחדת לתיאור של חמורים בנופים אלה. אירית הדר, שאצרה לו תערוכה במוזיאון תל-אביב ב-1991 מציינת בקטלוג: "…החמורים הפכו לסמלו של שוורין– והוא מתבטא אודותיהם באמפטיה…ראיתי בהם את הצד הצנוע, הסכמה לקבלת דין, סבלנות, מן אישור של ריצה אל הסוף המר, או נאמר, אולי, אל הסוף הטוב … וכן ,תמיד שאני רואה חמור אני מהרהר בו". אשרף פואחרי אף הוא הפך את החמור לסמל ולמותג באומנותו, פואחרי מאמץ את החמור עם הסטיגמטה שלו ומצהיר בערבית: "אנא אחמר ", "אני חמור". כלומר, החמור הוא ישות שנושאת על כתפיה את העוולות, עליהם ודרכו פואחרי שח את שיחו. אסד עזי הפך את חמורו של משיח לאתר אקרובטיקה, מן ניסיון למוסס את הציפיה לבואו של המשיח. שלושה מבטים על החמור, שלושה אמנים ושיח משולש.