שלושה בוגרי המכון לאמנות בתל-חי, בראשית דרכם בתערוכה אחת. כל אחת ואחד ומסעו האישי בנפתולי הזמן. כל עבודה מגלמת נדבך בתוך מכלול יצירה, שמתגבש, מצטבר והולך. שלושה עולמות נפרדים ולכל אחד ואחת נרטיב אישי שמתגלם בשפה הפלסטית שלו.

אופל פורן מתיך מחשבה לתוך מחשבה, שבהכלאות האלה הן הופכות לדימויי אחד שהגבול ביניהם נעלם. הזהות המוקדמת של הדימוי כפי שאנו מכירים אותו במציאות נושאת משמעות אחרת מכוח הצירוף. פורן מגדיר את העשייה שלו דרך מבט של צורף ולא של פסל, למרות שבמובהק העבודות הן פיסוליות. הפעולה שלו מושתת על צירופים וחיבורים. פורן מאתגר את שפת הפיסול מתוך שני מהלכים, האחד לשחרר את העשייה שלו מכותרת של פסל ולהשתמש בשפה של צורף והשני הכלאה של שני דימויים שהופכים לדימויי אחד שנושא דו משמעות. עולם הדימויים של פורן שואב ממלכת החי, הצומח והגוף האנושי. ההכלאות שלו עוסקות בסוגיות של פיתוי, עונג, סבל וכאב. פורן יוצר מיתולוגיה פרטית בצירוף של נחש ושורשי עץ. הנחש של מסמל את הפיתוי וגם נושא בחובו משמעויות מיתיות כמו אלה שמאפיינים את המיתולוגיה הגרמנית. הנחש נמצא בעולמות תחתונים של מתחת לפני האדמה ובמעמקיה, כך גם הצירוף עם השורשים שמתחברים לנחש מבחינת הספירה שלהם. פורן נוגע במרומז בנושאים עכשוויים דרך מסננת של מיתולוגיה. כמו במקרה של רובה ושורשים, הצירוף של שני דימויים אלו מעלה שאלות רב כיווניות. כך למשל, רובה ושורשים מסמן שאלה שגורה בהוויה שלנו, מה הם גבולות הכוח? הכותרת לעבודה זו היא טרמינוס, שהוא אל הגבולות ובמרומז מהדהדות מדימוי מותך זה, מרחב של שאלות.

לי רז לוקחת אותנו למחוזות של ילדות ותום. משחזרת רגעים חסרים או נעדרים על ידי בנייה והגדלה של משחקי ילדות. למעשה זו תפאורה לרגעים ולתמונות חסרות. דימויי ילדות כמו דובי, חלקי צעצועים, מכונית צעצוע או אובייקטים שנושאים רסיסי זיכרונות הם רפרטואר מוביל בלקסיקון הדימויים שלה. רז, כמו ארכיאולוגית של תקופת הילדות נאחזת בכל פיסת אובייקט/זיכרון לבנות את התמונה החסרה. המוטיבים המרכזיים בעבודותיה הם זמן, זיכרון ומרחק המתחילים בדימוי  של  צעצוע דובי כפיסת זיכרון, ברקע מיטה ופרחים קטומים וכל השאר מין התפוצצות של חלקים מעופפים, כאוס ופירוק. בעבודה של פרגמנט ממזגן שוזרת חוט באורך של 43 מטר היא כולאת את כל המרחק הזה על שטח של 15 ס"מ על 25 ס"מ, מצמצמת ומכווצת את המרחק והזמן. הזמן מופיע בעבודות אחרות כמו איסוף דמעות. לעבודות של רז יש יסוד קונצפטואלי שמרבד חוויה ורגש.

נגה מזרחי בשני תצלומים שמייצגים שני צדדים של אותו פאזל, את הנראה והלא נראה. את החזית של הפאזל ואת חלקו האחורי. פאזל שנצרף מצירוף של מאות חתיכות ורק אחת חסרה. הפאזל הוא כמו שדה מבוקע וסדוק. החתיכה החסרה היא מטפורה להיעדרות, היא מקום של אבל וזיכרון עבור מזרחי. הפאזל מייצג שבעה ימי אבלות וצירוף של חתיכות הפאזל מקבצות בתוכן זמן,זיכרון ואבל. הפאזל הוא גם דימויי של תמונה שיכולה להתערער עם התפרקות חלקיה. אובדן של חתיכה אחת מערערת את שלמות התמונה כולה. מזרחי מצפינה בעבודותיה סוד. ישנו תהליך של השהייה עד שנחשף הסוד. המראה מגלם מהלך קונצפטואלי סמוי. קיים יסוד של הסוואה בעבודותיה. העבודות של מזרחי מזקקות נושאי חקירה שמעסיקים אותה. כמו עמלנות סיזיפית, מנגנוני הגנה, שליטה והיעדר שליטה.

כל השלושה בתהליך של בניית שפה ייחודית ומעניינת, שכבר בתערוכה זו ניצניה רושפים אש מאתגרת.